|
|
ספרייה קטנה שלי
סדרת ספרי איור-סיפור מחורזים. לילדים מגיל ינקות ועד גיל קריאה.
תוכן:
כל ספר בסדרה ספריה קטנה שלי מכיל שיר אחד מחורז, ובו אפיזודה
סיפורית קטנה. כל תרחיש סיפורי בשיר, נמצא בעמוד נפרד וזוכה להמחשה איורית
מלאה. בכל ספר 10-12 תמונות סיפוריות-איוריות, המרכיבות את הסיפור השלם.
מאיירים:
האיור בסידרה זו הוא בעל משקל שווה לסיפור. בזכות שיתוף פעולה
פורה בין מאייר לסופר, ובזכות הגישה המיוחדת שפותחה בסידרה, שניהם ביחד,
מלווים את הילד העושה צעדים ראשונים בעולם שספרים הם חלק ממנו.
24 המאיירים בסידרה, מפגישים את הילדים עם מגוון מדהים של סגנונות איור,
ותמיד מספרים להם עוד סיפורים, אותם הילדים מוזמנים לגלות ולספר בשפתם.
24 ספרים, 24 מאיירים:
למחשבה:
ספריה קטנה שלי היא בראש וראשונה "מדף" המכיל 24
סיפורים-שירים-איורים המתכוונים להפגיש ילדים רכים וילדים צעירים עם עצמם,
עם חוויות החיים שלהם, עם שפע רגשותיהם השונים, וכל זה באמצעות אומנות
השפה, הספרות והשירה, ואומנות האיור על המגוון העצום של סגנונותיה.
הספרים השונים מהווים עבור הילדים, מראות המשקפות להם את עצמם, את העולם
סביבם, ואת יחסי הגומלין ביניהם. בסיפורים ובאיורים בא לידי ביטוי המתח
בין טבע לתרבות המאפיין כל-כך את הגילאים הצעירים, המתח אותו חווים גם כל
מי שמלווים ילדים במסעם מילדות אל בגרות. מפגש מוקדם עם ספרות שירה
ואומנויות הקו והצבע במיטבן ובהיצע עשיר ומרתק, מכין את הילדים שאישיותם
הולכת ומתגבשת בגילאים האלה, להיות צרכני תרבות סקרנים, פתוחים ואנינים
בבגרותם.
היות ותכני הסידרה הזאת אכן מדברים אל ילדים, מעניינים ומושכים אותם
וגורמים להם לחזור אל הספרים האלה שוב ושוב, והיות ומיומנויות השפה השונות
מסקרנות ילדים כבר מינקות, הצליחו הספרים האלה לשלב אותם בזכות התכנים.
אוריינות בספריה קטנה שלי
כאשר יזמתי, את הוצאת הסדרה: "ספריה
קטנה שלי", לא התכוונתי לבנות עבור
ילדים סולם אורייני, אלא שלבים לסולם, שכל ילד, לפי נטיותיו, לפי צרכיו
ובקצב שלו, יבנה לעצמו - סולם המחבר מציאות לשאיפה, ארץ לשמים, כאותו סולם
שיעקב אבינו, בנה לעצמו בכוח הרוח. וכי מה עושה לילד הרכישה של
היכולת האוריינית - היא מעלה אותו שלב אחר שלב, מן הגשמי אל הרוחני, עושה
אותו לבר-אוריין.
הילדים פתחו את שער הגן וברחו. הגננת צעקה אחריהם: "ילדים! למה
יצאתם
החוצה?" ענה לה אמנון בשם כולם: "הרוח העיפה אותנו!"
זו אותה רוח. למידת
אמת מתרחשת רק במקום שהיא נמצאת. אם לא תשרה הרוח הנכונה במעשינו, ובחומרי
הלמידה שלנו, הילדים יברחו החוצה, בגופם, או בנפשם.
איך נלמד אותם? לא נלמד, אלא נאפשר להם ללמוד. ראו איך ילדים רוכשים שפה.
לימוד עצמי
כושר הלמידה הטבעי שלהם מעורר השתאות. עוד מרחם היטו אוזן וגילו שהעולם
מלא: "מילים, מילים, מילים". חודשים ספורים אחרי שהגיעו לעולם הם כבר
מלמלים, זמן לא רב חולף, והם מדברים. לא עשינו להם שעורים, לא המצאנו
שיטות להוראת
הדיבור, לא פרקנו את השפה לגורמים, לא בחנו אותם ולא נתנו ציונים, וראה זה
פלא: הם לימדו את עצמם לדבר! איך זה קרה? למה זה לא חוזר על עצמו עם השפה
הכתובה? הרי, הם מתעניינים גם בה, הביטו בהם: רק למדו לשבת וכבר הם אוחזים
ספר ביד
ועושים את עצמם קוראים, עדות לכך שהחלו במסע אורייני נוסף; ללמד את עצמם
לקרוא. (זמן לא רב אחרי זה, הם אוחזים בעט, כאילו כותבים ומתחילים מסע
נוסף)
הקראת סיפור
בספר הראשון, שאנחנו קוראים להם, תמונה אחת ומילה אחת בכל דף. תוך זמן
קצר, הם מצרפים את קולם הדק ו"קוראים" אתנו. אנחנו מוסיפים מרכאות למילה
קוראים, הם לא מוסיפים! הם מרגישים (בצדק) שהצליחו לקרוא 100% של הטקסט,
גם אם קראו "מיאו" במקום חתול. ואנחנו (בצדק) לא מחכים עד שילמדו להגיד;
חתול, הן כבר הבחנו שהם מיומנים יותר בהקשבה מאשר בדיבור. (מה פלא? הם
מקשיבים, עוד מרחם, והרבה פחות זמן מדברים...) הספר הבא
שנקריא להם ישמע בערך ככה: "בוא אלי פרפר נח..." (והילדים מוסיפים
בהתלהבות) "מד!!!"
איננו יכולים להתעלם מרצונם העז להשתתף בקריאה, אך ברור לנו גם שאינם
יכולים "לקרוא" הכל, לכן, אנחנו מותירים להם את זנבות המשפטים. בספר הזה
הם כבר לא מרגישים שהם קוראים, 100% של הטקסט, הרבה פחות. וכך הטקסטים
בספרים הולכים ומתארכים, חריזה הופכת לפרוזה, האיורים מתמעטים וממחישים
פחות אפיזודות סיפוריות, והפיות שהשתתפו באופן פעיל בקריאה, הולכים
ונפערים.
סימני הכתב
אנחנו ממשיכים לספר להם ובגיל מסויים הם מגלים, שמה שאנחנו קוראים - זה לא
את הציורים, אלא את הסימנים השחורים, שהולכים ומתרבים על הדף. הם רוצים
לעשות כמונו, ומנסים לפענח את סימני הכתב, כלומר להתאים בין
המילים הנשמעות, לבין המילים הכתובות, אך עבור רוב הילדים, הכישלון צפוי
מראש.
כך, לצד ההנאה הרבה מן ההאזנה לסיפורים, מתגבשת בהם ההכרה, שקריאה היא
מיומנות קשה, בה הם לא מצליחים להתקדם. וכשכיתה א’ נמצאת באופק, הם מדי
פעם מעיפים מבט מודאג לעבר דף הטקסט, הם יודעים שעוד מעט נצפה מהם לקרוא
אותו.
ביום החגיגי בו הם ניצבים על קו הזינוק ומתחיל המרוץ, רבים מהם נושאים על
גבם, לא רק את תיק בי"ס החדש, אלא גם משא כבד של כישלונות, תסכולים
וחששות, ביחס לקריאה (גם לכתיבה) אשר מכביד עליהם, מעכב את התקדמותם ולא
פעם אף מכשיל אותם.
סביבה אוריינית מכשילה
אין כמעט מודעות בקרב הורים ומחנכים לתהליך המתסכל שילדים עוברים, מעת
שהחלו לנסות ללמוד קריאה (ובכתיבה), בשנה הראשונה - השניה של חייהם, ועד
לזמן שבו החברה מתחילה באופן רשמי ללמד אותם את המיומנויות האלו.
רובם לא מצליחים, ללמד את עצמם לקרוא (ולכתוב) כפי שלימדו את עצמם לדבר,
לא מחוסר כשרון, או רצון, אלא מפני שיצרנו להם סביבה אוריינית מכשילה.
מובן שעלינו לקרוא באוזני ילדים ספרות אומנותית איכותית, ארוכה ומורכבת,
ככל שהקשב שלהם מאפשר, וכל המרבה, הרי זה משובח!
אך בו בזמן עלינו גם להיות מודעים לכך, שילדים רוצים, יכולים ומנסים! לפתח
את יכולת הקריאה שלהם במקביל לכושר ההקשבה שלהם, והם זקוקים למסלולים
שונים ולקצב שונה, לפיתוח של כל מיומנות.
כיצד לסייע?
איך נסייע להם? פשוט מאד - עלינו רק להשאיר בספריה שלהם, את הספרים שקראנו
להם בילדות הרכה, עד סוף כתה א’, או עד שיגיעו לרכישה מלאה של קריאה,
ומבלי שנגיד להם: "זה ספר לקטנטנים, יש בו מעט מילים, אתם גדולים
זה כבר לא בשבילכם, אתם מקשיבים לסיפורים הרבה יותר ארוכים... ".
כי באמירות כאלה, אנחנו
מסכסכים אותם עם ליבם, שכל כך נמשך לספרים האלה, מבלבלים את מוחם, את רוחם
ומכשילים אותם. ילדה שלומדת את מלל הסיפור בע"פ, ומדפדפת נכון בעזרת
האיורים, לא עובדת עלינו בעיניים, היא קוראת! כשם שילד הלומד לרכב על
אופניים בעזרת
גלגלי עזר, לא עושה את עצמו רוכב, אלא נמצא בתהליך הרכישה של המיומנות
המורכבת הזו. ילדה מכתה א’ ניגשה אלי עם הספר לא רוצה מתוך ספריה קטנה שלי
ובקשה לקרוא בפני. ניגש ילד אחר ואמר לה: "אבל את בכלל לא יודעת
לקרוא!"
והיא לו השיבה מיד בביטחון: "בספר הזה אני כן יודעת!"
הגישה האוריינית מוגשמת כאשר מאפשרים לכל ילד וילדה המגיעים לעולם, מרגע
לידתם, תהליך למידה אישי וטבעי, משוחרר מעכבות ותסכולים, והתקדמות בפסיעות
קטנות ובטוחות, במסע הנפלא מעולם החומר אל עולם הרוח. זו לא עוד שיטה
שהמצאנו להוראת השפה, זו גישה לחיים. גישה האומרת; ששפה, על כל
מיומנויותיה: הדיבור, ההקשבה, הקריאה והכתיבה,
אינה מטרה, אלא אמצעי להשיג תכליות נשגבות ממנה.
עופר רצה ללכת לגן, אמרה לו אמא: "אני אלך אתך",
שאל עופר: "למה?"
ענתה אמא: "כי אני אוהבת אותך!"
אמר עופר: "גם אני אוהב אותי ורוצה ללכת בעצמי".
"הא בהא תליא": ההצלחה של
ילד - ללכת בעצמו, ביכולת שלו - לאהוב את עצמו, שהיא - התנאי והבסיס
ליכולתו לאהוב את זולתו. כך כתוב באותו משפט גדול, שציטט רבי עקיבא מן
התורה: "ואהבת לרעך כמוך!"
אהבת האדם
החברה בה אנו חיים עושה טעות איומה, כשהיא מפרידה למידה מאהבה. ילד שמצליח
לעשות משהו בכוחות עצמו, מתמלא עוצמה, והערכה עצמית, ולומד לאהוב את עצמו
ובזכות זה גם את זולתו. למידה ואהבה קשורים ותלויים זה בזה, גם כאשר אנחנו
לא מתכוונים לכך. אם ילד שונא ללמוד בבית ספר, הוא לומד בבית ספר לשנוא.
אם ילד אוהב ללמוד בבית ספר, הוא לומד בבית ספר לאהוב. אמנם הבנת הנקרא חשובה, אך חשובה ממנה אהבת הנקרא, וגם היא אינה מטרה
לעצמה, אלא רק דרך נפלאה להשיג: אהבת
האדם.
עבורי - אהבת האדם, - "חנוך לנער ע"פ דרכו" - והגישה האוריינית הם היינו
הך!
פוף הוא סיפור קטנטן מתוך ספריה קטנה שלי. רוב האנשים יניחו אותו בחזרה.
אחדים יוסיפו: "לעג לאינטליגנציה".
"פו-פו, / פו-פו, / פו-פו כך, / הבלון כבר מנופח,/
עוף בלון מן החלון, /עוף, /עוף, /עוף, /פוף!!!"
ילדים יעוטו עליו כמוצאי שלל רב. ראשית, כי הוא מעלה נושאים שמעסיקים אותם
מאוד (גם אותנו):
גדילה, פרידה, פחד, סוף, וגם המשכיות.
שנית, כי יצליחו לעשות בו בקלות מה שאינם יכולים בספרים אחרים: לקרוא.
שלישית, איוריו יגרו אותם לספר לנו את סיפוריהם האישיים.
ספרי איור סיפור
ספריה קטנה שלי היא סדרה של ספרי איור-סיפור המלווים את הילדים ממפגש
ראשון עם ספר, ועד רכישת קריאה. אלו ספרים המאפשרים לילדים התנסות תהליכית
בקריאה עצמאית ומהווים אתגר המרתק את הילדים, ומזמין אותם לחקור, לגלות
וללמד את עצמם עוד ועוד בתחום מיומנויות השפה ובנושאים אחרים שעל סדר
יומם.
נמענים:
הספרים בסדרה ספריה קטנה שלי מלווים בהצלחה רבה מאוד, בבתים,
במעונות, בגנים, ובבתי הספר, את כל שלבי הנחלת מיומנויות השפה: ההקשבה,
הקריאה והכתיבה, בכל השיטות והגישות. הם משמשים גירוי נפלא לקריאה וכתיבה
ספונטניים בכל גיל. "ספריה קטנה שלי"
מכוונת גם לרוכשי העברית כשפה שניה,
בארץ ובחו"ל. (מסגרות החינוך היהודי בתפוצות, ילדי ישראלים שרוצים לשמור
על השפה, ועולים חדשים בכל הגילאים) מסגרות החינוך המיוחד השונות, נעזרות
בספרי הסידרה בהצלחה מעוררת פליאה והתרגשות כדי לקדם ילדים עם לקויים
ועיכובים רבים ושונים (קשיי ראיה, שמיעה, ושפה, דיסלקציה, אוטיזם, פיגור,
ואחרים המשפיעים על קצב ואיכות הלמידה)
* צוות מדריכות בכירות ממשרד
החינוך השתתף בקביעת הקונספציה של הסידרה
וליווה את הפקתה.
מן הביקורת:
"הסיפורים הקטנים של החיים. ניצלים מהשעמום בשל אותה קריצת
עיין קטנה- גדולה של שניר המצליחה להפתיע ולשעשע כל פעם מחדש, על גבם של
ספרים קטנים אלה הועמסו מטלות חינוכיות ולימודיות כמעט כבדות מנשוא, מה
שמציל אותה מן המסע היא הקריצה הקטנה של שניר בזווית העין. והחיוך שופע
החום, יכולתה להופיע גם בסיטואציות הכי בנאליות, מעלה חיוך על
שפתיי הקורא והמאזין, וממלא אותם הרגשה נעימה!!!" (מירי קדם-הקיבוץ)
"לספרייה הקטנה שלי יש תפיסה מוצלחת מאד שטוענת שסיפורים
טובים, המתנגנים
היטב ומועברים נכון, יחד עם ציורים נדיבים והרבה הומור, הם סיפורים
שיכולים להפוך את חיקוי הקטנטנים לקריאה של ממש" "את מיריק שניר אפשר
לקרוא גם בלי שום יומרות של לימוד קריאה. ילדים שאוהבים צלילים ומילים
חדשות, מוזמנים לגלות אצלה הרבה מאד אוצרות" (יעל דר)
"הרבה יותר מעניין מ’דנה קמה דנה נמה’, וההנאה החזותית
מובטחת."
"הסדרה מיועדת לראשית קריאה, אבל האחים הקטנים של בני השש
יוכלו ליהנות
ממנה עוד יותר" (יוסי סיאס- מעריב).
ניתן להזמין את כל "ספריה קטנה שלי" בהנחה ניכרת או להזמין ספרים יחידים
מתוך דפי הספרים.
קטגוריות:
לדף רשימת כל הספרים
לדף תמונות כל הספרים
|
|
